כל כרטיס מכיל 8–10 רכיבים: תג דחיפות, תג מועד, תג 'בשבילך', מונה מגישים, כותרת, שורת תיאור, מיקום, שם המפרסם עם דירוג, 'פורסם לפני', תמונה, מחיר, אמצעי תשלום, מרחק, שורת בוסט, מספרים, ושתי שורות כפתורים.

המשתמש צריך לסרוק 10 אותות כדי להבין משהו אחד. אין היררכיה — הכותרת, המחיר והמרחק באותו משקל חזותי, וכל נתון הפך לתג צבעוני. זה מה שיוצר את תחושת ה'עומס'.

נשארו רק מה שקובע החלטה: כותרת, מיקום · מרחק · זמן, מחיר, תכונה אחת, וכפתור אחד. כל השאר עבר לתוך המשימה. מקסימום תג אחד — ורק לדחיפות אמיתית.

המחיר מופיע שלוש פעמים (כותרת, כרטיס, תחתית), הכתובת פעמיים, הדחיפות ככרטיס נפרד עם אמוג׳י, התיאור גם בכרטיס וגם ב'פרטים נוספים', ולפני הפעולה יש 5–6 בלוקים חזותיים.

המשתמש גולל כדי להגיע לכפתור, ומקבל מידע כפול בדרך. כל בלוק נראה כמו כרטיס משל עצמו — ולכן אין 'מסך אחד' אלא אוסף כרטיסים.

סדר קריאה אחד: מה זה → כמה → איפה ומתי → תיאור → פעולה. כל נתון פעם אחת. הבלוקים המשניים (מיקום, פרטים, מפרסם) עברו אחרי הפעולה. הג׳ובות מוצגות כמידע משני מתחת לכפתור, לא כמתחרה לו.

בבת אחת: מסגרת זהב זוהרת, טבעת פועמת, חץ, תג קטגוריה, אייקון, כותרת, פסקה של שני משפטים, נקודות התקדמות, שלושה כפתורים בכל שלב — וחמישה שלבים.

המדריך מסביר מסך שכבר מוסבר מעצמו, ובזמן שהוא פתוח המשתמש לא רואה את האפליקציה. החוויה מרגישה כמו מצגת ולא כמו עזרה.

רמז אחד: כותרת, משפט אחד, כפתור אחד, ו'דלג' כקישור טקסט. הסימון על ה-+ הוא טבעת דקה בלבד — בלי זוהר, בלי פעימה, בלי חצים. אין נקודות התקדמות.